|
אני לדודי ודודי לי (שיר
השירים ו, ג). כנסת-ישראל משולה לרעיה, והקב"ה הוא הדוד. הקשר בין ישראל
להקב"ה נמשל לקשר של נישואין. הווי אומר, שכביכול יש הדדיות בקשר הזה,
הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. כמו שהאיש זקוק לאשה, ואינו שלם בלעדיה,
ועם כל המעלות המיוחדות לו, הוא נזקק ל"עזר כנגדו", ואינו יכול ליצור חיים
ולהמשיך את החיים בבנים, בתולדות, בלא האשה, כך כביכול הקב"ה התקין לו
"עזר כנגדו", את עם ישראל. כך עלה ברצונו יתברך, שקיומו של העולם
והתפתחותו, יהיו על-ידי הקשר בין ישראל להקב"ה.
כנסת-ישראל היא הכלה, היא הרעיה של הדוד, והדוד - הקב"ה, כביכול זקוק לה,
שהיא תשתתף איתו במעשיו. והדוד מחזר אחריה, ומבקש את קרבתה: "יונתי בחגוי
הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראיך
נאוה". "הנך יפה רעיתי, הנך יפה עיניך יונים". "כֻּלך יפה רעיתי, ומום אין בך". כך
מדבר הדוד אל כלתו, כך מדבר הקב"ה אל כנסת-ישראל. "אִתִי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי
מראש אמנה". "לִבבתִני אחֹתי כלה", "מה יפו דֹדיךְ אחֹתי כלה". "קול דודי
דופק פִּתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תַמָּתִי". הדוד - הקב"ה, דופק על
פִּתחה של כנסת-ישראל, ומבקש ממנה לפתוח לו את הפתח, שתתן לו להכנס, שתפתח
את סגור לבה, וגם אם היתה איזו תקופה של ניכור מצִדה, של שכחה, של
התעלמות, של אדישות, הדוד קורא לה, ומעורר אותה מאדישותה. "קול דודי
דופק", כי יודע הדוד שכנסת-ישראל בתוך תוכה טהורה ושלמה ומום אין בה. כל
האדישות הזו מצִדה כלפיו, כל ההתנכרות וההתרחקות, אין בה ממש, - זה הכל
דמיון מתעתע, כי בעצם כנסת-ישראל קשורה בקב"ה קשר בל יִנָתק.
כי אכן, הכלה נמשכת אל דודה, עורגת היא אליו, מצפה לו ומחפשת אחריו. היא
מעריצה את דודה. "דודי צח ואדום דגול מרבבה. ראשו כתם פז קוֻצותיו תלתלים
שחֹרות כעורב". והיא מבקשת: "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה
ונשמחה בך".
|
עגלת קניות
תגובות לקוחות
